זו אחת השאלות שאני שומעת הכי הרבה במפגשים.
"אני יודעת שהוא לא מתאים לי… ובכל זאת נשארתי."
"אני יודעת שאני שוב מרצה… ובכל זאת לא מצליחה להגיד 'לא'."
"אני יודעת שהעבודה הזאת כבר מזמן לא טובה לי… אבל אני לא מצליחה לעזוב."
"אני יודעת שהתגובה שלי רק מחמירה את המצב… ובכל זאת אני מגיבה בדיוק כך."
ואז מגיע המשפט הבא.
"אני פשוט לא מבינה למה שוב ושוב אני עושה את זה."
האמת היא, שזו לא שאלה על כוח רצון.
וגם לא על אינטליגנציה.
זו שאלה על הדרך שבה התודעה שלנו פועלת.
התודעה לא תמיד בוחרת את מה שהכי טוב לנו
אנחנו רגילים לחשוב שאם משהו אינו טוב לנו, נבחר פשוט להפסיק.
אבל בפועל, התודעה שלנו נוטה לבחור במה שמוכר לה.
לא מפני שהוא בהכרח טוב יותר.
אלא מפני שהוא מרגיש לה בטוח יותר.
גם אם הוא כבר אינו משרת אותנו.
גם אם הוא מכאיב.
המוכר מעניק לתודעה תחושת ודאות.
והתודעה מעדיפה ודאות על פני אי־ודאות.
זה קיצור דרך עצום עבורה ודורש ממנה פחות אנרגיות של חשיבה, תיעדוף, בחירה.
לכן לפעמים אנחנו עושים בדיוק את ההפך ממה שאנחנו רוצים
אישה שגדלה בבית שבו היה צריך לרצות כדי לקבל אהבה…
עשויה למצוא את עצמה גם היום אומרת "כן", כשכל הגוף שלה רוצה לומר "לא".
לא כי היא חלשה.
אלא כי התודעה שלה כבר מכירה את הדרך הזאת.
מישהי שנפגעה שוב ושוב בזוגיות…
עשויה להימשך דווקא לאנשים שאינם באמת פנויים לקשר.
לא כי זה מה שהיא רוצה.
אלא כי משהו בדינמיקה הזאת מזוהה ע"י התודעה שלה כדבר המוכר.
אדם שכל חייו הרגיש שהוא חייב להוכיח את עצמו…
עשוי לעבוד בלי הפסקה גם כשכבר אין בכך צורך.
לא כי הוא אוהב להיות מותש.
אלא כי התודעה שלו עדיין מזהה שם סוג של ביטחון.
"זה אני. אני לא בדיוק יודע איך להיות אחרת."
הבעיה היא לא שאת בוחרת לא נכון
הבעיה היא שהתודעה שלך עדיין לא מכירה מספיק את האפשרות האחרת.
וזה הבדל עצום.
כי אם אני מאמינה שאני פשוט "מקבלת החלטות גרועות", אני אלחם בעצמי.
אבל אם אני מבינה שהתודעה שלי פועלת מתוך מה שמוכר לה, אני יכולה להתחיל לעבוד איתה במקום נגדה.
וזה מפתח הזהב החכם שעשוי לשנות עבורך את כל התמונה.
אז איך מתחילים להשתנות באמת?
רובנו מנסים להפסיק.
להפסיק לרצות.
להפסיק לפחד.
להפסיק לבחור שוב באותו סוג של אנשים.
אבל התודעה לא באמת יודעת מה לעשות עם המילה "להפסיק".
היא צריכה להכיר משהו אחר.
תחשבי על ילד שעובר לבית חדש.
אפשר לומר לו שוב ושוב:
"אל תפחד."
אבל הפחד לא ייעלם בגלל ההסבר.
רק אחרי שהוא ישחק שם.
יכיר את החדרים.
ילמד איפה האור.
וירגיש בטוח.
לאט לאט, הבית החדש יהפוך למוכר.
גם התודעה שלנו פועלת כך.
אי אפשר רק לנסות להתרחק מהישן.
צריך לעזור לה להכיר את החדש.
בצעדים קטנים.
בחזרתיות.
עד שהחדש כבר לא ירגיש כל כך חדש אלא יתחיל להרגיש מוכר ובטוח.
זהו אחד העקרונות שעליהם מבוססת גישת צופן התודעה
אנחנו לא מנסים להילחם במה שהתודעה כבר מכירה.
אנחנו יוצרים עבורה היכרות חדשה.
כי כשמשהו חדש הופך בהדרגה למוכר…
גם הבחירות שלנו מתחילות להשתנות.
לא מתוך מאבק.
אלא מתוך תחושת ביטחון חדשה.
אולי מכאן מתחיל השינוי שלך
אם מצאת את עצמך חושבת:
"זה בדיוק מה שקורה לי…"
אולי אין צורך לשאול שוב:
"מה לא בסדר בי?"
אולי השאלה המדויקת יותר היא:
"איזו מציאות חדשה התודעה שלי עדיין לא מכירה מספיק כדי להרגיש בה בטוחה?"
זו שאלה שמתחילה לפתוח עבורך דלת חדשה.
אז איך מכינים את התודעה לפרק חדש בחיים, כך שהחדש יפסיק להרגיש מאיים… ויתחיל להרגיש כמו בית?
על כך בפוסט הבא 🙂