אם ובתה המתבגרת יושבות בשקט זו לצד זו, ברגע של התבוננות וחיבור, המחשה למורכבות הקשר בין הורה למתבגר.

היא הגיעה כי הרגישה שהיא תמיד האמא הלא בסדר.

כבר בתחילת הפגישה היא אמרה:

"אני באמת עושה הכול."

"אני מקשיבה."

"אני מנסה להבין."

"אני נותנת לה מרחב."

"אבל לא משנה מה אני עושה… בסוף אני תמיד יוצאת האמא הלא בסדר."

היא לא הגיעה כי הייתה לה בת בעייתית.

היא הגיעה כי בכל פעם שהבת שלה כעסה עליה, משהו בתוכה התפרק.

השאלה ששינתה את כיוון השיחה

בשלב מסוים שאלתי אותה:

"איך את יודעת שאת אמא טובה?"

היא הסתכלה עליי במבט מופתע.

"מה זאת אומרת?"

שאלתי שוב.

"אם הבת שלך יוצאת מהשיחה כועסת, זה אומר שנכשלת?"

היא שתקה.

ואז הבנתי שגם היא מעולם לא עצרה לשאול את עצמה את השאלה הזאת.

לפי מה את מודדת את עצמך?

לרובנו יש מדדים כמעט לכל דבר.

אנחנו יודעים מהי הצלחה.

מהי זוגיות טובה.

מהי עבודה טובה.

אבל מעט מאוד אנשים עצרו אי פעם לשאול:

לפי מה אני מודדת את עצמי?

כי אם המדד שלי הוא מצב הרוח של האדם שמולי, לעולם לא ארגיש מספיק טובה.

ובמיוחד כשזה נוגע למתבגרים – לא להסכים זה חלק מהשלב

הבת שלה הייתה בגיל שבו מתחילים להתרחק.

לבדוק גבולות.

להתווכח.

לכעוס.

זה לא סימן שהאמא נכשלה.

זה חלק טבעי מתהליך ההתבגרות.

אבל כשהתגובה של הבת הופכת למדד של האמא כלפי עצמה, כל ויכוח הופך להוכחה שהיא לא מספיק טובה.

ואז הבנתי מה באמת מכאיב לה

לא הכעס של הבת.

לא הוויכוחים.

אלא העובדה שכל תגובה של הבת קבעה איך היא תרגיש לגבי עצמה.

אם הבת חייכה – היא הרגישה אמא טובה.

אם הבת כעסה – היא הרגישה שנכשלה.

באותו רגע היה ברור שלא בהכרח ההורות היא הבעיה.

אלא הדרך שבה היא מודדת את עצמה.

אולי הגיע הזמן לבנות מדד אחר

במקום לשאול:

"האם הבת שלי מרוצה ממני?"

אפשר להתחיל לשאול:

"האם נהגתי היום בהתאם לערכים שחשוב לי להביא כאמא?"

האם הייתי קשובה?

האם שמרתי על גבולות כשהיה צריך?

האם נהגתי בכבוד?

האם פעלתי מתוך אהבה גם כשהיה לי קשה?

אלה שאלות שאף אחד אחר לא יכול לענות עליהן במקומך.

כשאין לנו מדד פנימי

אנחנו משתמשים במדד של מי שעומד מולנו.

של הילדים.

של בני הזוג.

של ההורים.

של הלקוחות.

של כל מי שתגובתו הופכת להיות ההוכחה לערך שלנו.

אבל כל עוד הערך שלנו תלוי בתגובה של מישהו אחר, לעולם לא נרגיש יציבים באמת.

אולי השאלה היא בכלל אחרת

במקרה שלה, התברר שהדרך שבה היא מדדה את עצמה כאמא השפיעה מאוד על הכאב שחוותה.

אבל זה היה הצופן שלה.

אצל מישהי אחרת, אותה תחושה יכולה לנבוע ממקום אחר לגמרי.

אולי היא למדה בילדות שכדי לקבל אהבה צריך לרצות.

אולי נוצר דפוס שבו חוסר שביעות הרצון של הבת הפך לדרך היחידה לקבל ממנה קרבה ותשומת לב.

אולי נשאר מטען רגשי מקשר אחר בחייה, שמתעורר מחדש דווקא בתוך הקשר עם הבת.

ואולי זו אפשרות אחרת לגמרי.

זו בדיוק הסיבה שאני לא מחפשת תשובות מוכנות.

אני מחפשת את הצופן הייחודי של האדם שיושב מולי.

כי מאחורי אותה התנהגות יכולים להסתתר סיפורים שונים לחלוטין.

וכשהצופן מתגלה, גם הדרך לשינוי הופכת מדויקת יותר.

אולי מכאן מתחיל השינוי

אם הרגשת שהמאמר הזה נגע גם במשהו שלך, ייתכן שלא מערכת היחסים עם הבת שלך היא זו שמבקשת תשומת לב.

אולי זו הדרך שבה את מודדת את עצמך.

ואולי הצופן שלך שונה לגמרי.

אבל אם יש דבר אחד שלמדתי לאורך השנים, הוא שכאשר מפענחים את הצופן הייחודי שפועל מתחת לפני השטח, גם הדרך לשינוי נפתחת כמעט מאליה, נעשית ברורה וקלה יותר.

מרגישה שזה הזמן לפענח את הצופן האישי שלך?

לפעמים פוסט אחד יפתח לך דלת. השינוי מחכה לרגע שמסכימים ממש להביט פנימה, לעדכן משהו במנגנון החבוי ואז תיבנה דרך חדשה.

אם קורא לך להכיר את הדרך שבה אני מלווה אנשים בתהליך השינוי הזה, אפשר להתחיל בלחיצה על הכפתור כאן.

דילוג לתוכן