היא התיישבה מולי ואמרה משפט שאני שומעת לא מעט בקליניקה.
"אני מרגישה שאני תקועה."
לא היה חסר לה כישרון.
גם לא ניסיון.
היא הייתה אישה חכמה, מקצועית ומוערכת.
ובכל זאת, במשך שנים היא הרגישה שהיא דורכת במקום.
היו לה רעיונות.
היו לה חלומות.
אבל בכל פעם שהתקרבה לצעד משמעותי, משהו עצר אותה.
היא כבר התחילה לחשוב שאולי פשוט אין בה את מה שצריך.
כולנו ממהרים להסביר את התקיעות
כשאנחנו מרגישים תקועים, אנחנו מחפשים סיבה.
אולי חסר לנו ביטחון.
אולי אנחנו מפחדים.
אולי אנחנו עצלנים.
ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן.
אבל לפעמים אף אחת מהתשובות האלה אינה הסיפור האמיתי.
מה אם התקיעות אינה הבעיה?
במהלך השיחה התחלנו להתבונן לא בקריירה.
אלא במה שהקריירה הפעילה בתוכה.
לאט לאט התברר שכל צעד קדימה עורר בה תחושה מוכרת מאוד.
לא התרגשות.
לא שמחה.
אלא סכנה.
לא סכנה אמיתית.
אלא תחושה פנימית עמוקה שלא הייתה קשורה למציאות של היום.
באותו רגע היה ברור שהתקיעות אינה הבעיה.
היא הייתה הפתרון.
לפעמים התקיעות שומרת עלינו
זה אולי נשמע מוזר.
אבל התודעה שלנו אינה עסוקה בלעשות אותנו מצליחים.
התפקיד הראשון שלה הוא לגרום לנו להרגיש בטוחים.
אם בעבר למדנו, מסיבה כלשהי, שהצלחה, חשיפה או שינוי עלולים לעלות לנו במחיר רגשי, ייתכן שחלק בתוכנו יעדיף לעצור אותנו.
לא כי אנחנו חלשים.
לא כי אנחנו חסרי משמעת.
אלא כי מבחינתו הוא פשוט ממלא את תפקידו.
זה מה שאנחנו קוראים לו "צופן"
אנחנו רגילים לחשוב שההחלטות שלנו מתקבלות מתוך היגיון.
אבל בפועל, חלק גדול מהבחירות שלנו מושפע ממנגנונים עמוקים שפועלים מתחת לפני השטח.
אנחנו קוראים להם "צופן".
כל עוד הצופן נשאר כפי שהוא, גם ההתנהגות תחזור על עצמה.
אפשר ללמוד עוד שיטה.
להציב עוד מטרות.
להבטיח לעצמנו שהפעם נצליח.
אבל אם הצופן לא השתנה, גם התוצאה בדרך כלל לא תשתנה.
אז איך מתחילים לזוז?
לא בכוח.
לא בעוד מאבק בעצמנו.
אלא בסקרנות.
להפסיק לשאול:
"למה אני תקועה?"
ולהתחיל לשאול:
"מה בתוכי מרוויח מזה שאני נשארת בדיוק במקום שבו אני נמצאת?"
או
"מה אצטרך לפגוש ברגע שאזוז בכיוון שאני רוצה?"
אלו שאלות שלא תמיד נעים לפגוש.
אבל הרבה פעמים הן אלו שמתחילות את התנועה.
אולי התקיעות היא לא הקיר
אלא השלט.
לא הדבר שעוצר אותך.
אלא הדבר שמכוון אותך אל המקום שעדיין לא קיבל את תשומת הלב שהוא מבקש.
ואולי…
גם כאן התשובה נמצאת במקום שעדיין לא הסתכלת עליו.