הזדקקות או תלות?

הזדקקות או תלות?

כשעולה בתוכנו תחושת הזדקקות, בתוך קשר זוגי או בינאישי, היא לעיתים מבלבלת אותנו ומקפיצה את כפתורי האזהרה. במיוחד אם אתן מטפלות.
כמטפלות, חלק משמעותי מהזהות שלנו הוא הנתינה, הענקת העזרה. אבל בתוך הקשרים הבינאישיים, נוכחתי לא פעם שתחושת הזדקקות קיבלה פרשנות של תלות, של חולשה, מצב שהקפיץ את כפתורי האזהרה וכמו צעק – אסור לך להיכנס לפינה הזו.
את מכירה אותה היטב, היא בדיוק כמו פינת הקורבן במשולש הדרמה. וכשאת בפינת הקורבן, הפרטנר שלך עלול להידחק לפינת התוקפן, אולי המציל… בכל אחד מהתסריטים הללו, ברור לך שאת בקשר שאינו בריא לך.
אבל האם הזדקקות היא באמת קורבנות? האם אין בה נרטיב טבעי ונחוץ בקשר?
מה אם היא חלק לגיטימי במערכת יחסים בריאה?
ד"ר ברנה בראון- עו"ס, חוקרת ומרצה, שאם עוד לא ראיתם את הרצאתה בטד- כוחה של פגיעות, ממליצה בחום!, הגדירה קשר בינאישי כ –
"אנרגיה הקיימת בין אנשים כשהם מרגישים שרואים אותם, ששומעים אותם ושמעריכים אותם.
כאשר יש להם היכולת לתת ולקבל ללא שיפוטיות, וכאשר היחסים מניבים להם עוצמה וכוח."
היא הוסיפה גם, כי "קשר אינו מתקיים ללא נתינה וקבלה. אנחנו צריכים לתת ואנחנו צריכים להזדקק. זה נכון לנו הן במקום העבודה והן בבית." (מתוך ספרה "לקום מחוזקים").
אז איך אפשר להזדקק בתוך קשר ועדיין להחזיק את התחושה הזו במרחב מאוזן ובריא?
עולה לי הדימוי של הנקודה המתוקה במרכז משולש הדרמה, שולחן הקפה עם שני הכסאות וקערת הפירות, שמזמינה אותך ואת בן זוגך למפגש ושיח (אפשר לקרוא על מרכז המשולש בפוסט הקודם, לינק בתחתית הפוסט).
מה אם נביא אל נקודת המפגש הזו את היכולת לבקש? להזדקק?
לא מתוך פינת הקורבן, ולא מתוך פינת התוקפן או המציל, אלא ממקום משתף ומזמין לחלוק, הן את הנתינה והן את ההזדקקות שכל אחד מהשותפים לקשר מביא איתו.
עד כמה מעצים ומצמיח יוכל קשר כזה להיות?

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן